יום שלישי, 1 ביוני 2010

שני קילו עיצוב אדריכלי

בתכנון עיר, קובעים המתכננים פרמטרים שונים לגבי אופי המרקם המתוכנן. שימושי הקרקע, אינטנסיביות הבינוי, אופי המרחב הציבורי, גובה, מרווחים, צפיפות וכולי. התוצר המופק בסוף התהליך הוא תכנית בניין עיר (תב"ע), בה כלולים מסמכים מחייבים המרכזים את כל אותם הפרמטרים שהמתכנן ראה כהכרחיים, ומסמכים מנחים הבאים להמחיש את "כוונת המשורר". לאחר מתן מתן הזדמנות לציבור להביע את התנגדותו לתכנית (הפקדות ופרסומים), התכנית מקבלת תוקף חוקי (סטטוטורי) והופכת לאבן ש(כמעט ו) אין לה הופכין. ברוב המקרים, התב"ע נשארת בתוקף לטווח של עשרות ארוכות של שנים קדימה, ומשאירה את חותמה על העיר. 
באותן עשרות שנים, בהגשת בקשה להיתר בניה בתחום התכנית, ידרש מהנדס הרישוי של הרשות לבדוק את התאמת התכנון המפורט של הבניין למגבלות ולעקרונות התב"ע, וגם אם ממש ירצה, אסור יהיה לו לאפשר חריגה מאותם עקרונות.

תכניות טובות, רלוונטיות לאורך שנים ארוכות וכמעט שלא משתנות. דוגמאות מצויינות הן תב"עות שהוכנו בתקופת המנדט ויצרו מרקמים ורגולציית בניה הרלוונטית (כמעט באופן מלא) עד היום. תכניות ישנות אלו מתמקדות בעיקר, מנסחות הנחיות ברורות, וכוללות גם פסקת הסבר קצרה וקולעת בתחילתן. תכניות אלו יצרו מרקמים עירוניים נפלאים ודרשו תיקונים מינימליים עם השנים.

תכניות פחות טובות, יכולות "להיתקע כמו עצם בגרון" במרקם העירוני, לאמלל את ציבור המתכננים, היזמים והרשויות, ובמקרים קיצוניים גם לפגוע בפיתוח העירוני. הן נותרות מחייבות על פי חוק, גם אם לכל ציבור המתכננים והרשויות ברור שהן מזיקות למרקם.

המפתח לתכנית ברת -קיימא שתהיה רלוונטית לשנים ארוכות הוא ביצירת תכנית פשוטה, קריאה, מוסברת היטב והכי חשוב - גמישה. עם השנים משתנה תפיסה ומדיניות עירונית, משתנה הביקוש לסוג שימושי הקרקע או לגודל הדירות, משתנות טכנולוגיות בניה וגם משתנות האופנות, הטעמים והסגנונות. על התכנית להתמקד באותם פרמטרים שמשתנים בקצב איטי יותר, להתמקד במרחב הציבורי ובדפנותיו, ולא להיתפס לטעמו ותפיסתו של המתכנן בנושאים המתחלפים חדשות לבקרים, בבוקר מתן התוקף.
לעיתים, הדבר מצריך איפוק אדיר מצד המתכנן/אדריכל עורך התכנית. מה יותר מפתה לאגו האדריכל ששקד על תכנון השכונה, מאשר לקבע את תפיסתו העיצובית והתכנונית האדריכלית בחוק יחד עם מסמכי התכנית?

לאחרונה נתקלנו בתב"ע הכוללת מסמך "הנחיות עיצוב אדריכלי". מכיוון שכבר הסברנו שנושא העיצוב משתנה בקיצוניות בזמן ובמרחב (אנשים שונים ותקופות שונות), לא ניכנס לביקורת על העיצוב המוצג בחוברת. רק נגיד שהנחיות העיצוב האדריכלי מוגדרות כהנחיות מחייבות, כלומר למתכננים ולמהנדס הרישוי כמעט ולא יהיה מנוס חוקי אלא לדבוק בהם, לטוב ולרע. בנוסף, חוברת הנחיות העיצוב האדריכלי כוללת את דברי ההסבר הבאים:

"מטרת הנחיות העיצוב האדריכלי היא להבטיח במתחם הXXX יצירת רמת תכנון גבוהה... ...מתוך חתירה למצוינות, רמת העיצוב האדריכלי המזערי (הדגשה במקור - נ.פ.) תהיה זו שנעשתה ונעשית בשנים האחרונות בתחום תכנית XXX למשל, כמו גם הרובעים הטובים בערים אחרות, עם שאיפה להוסיף ולהעלות את רף האיכות במדרגה נוספת..."

והשאלה הנשאלת - איך מודדים את רמת העיצוב האדריכלי? האם מדובר ביחידות של קילו עיצוב אדריכלי למטר רבוע? כשיוגשו למהנדס הרישוי בקשות להיתרי בניה למבנים באותו מתחם, מי יעמיד לרשותו את הכלים למדוד כי "העיצוב האדריכלי המזערי" הוא לפחות ברמתה של שכונה XXX? והיכן ניתן למצוא את רשימת ה"רובעים הטובים"?
האם בעוד עשרים שנה, כאשר האופנה וטכנולוגיית הבניה תשתנה עשרים פעמים, האם עדיין אדריכלי המבנים יהיו מחוייבים לבצע קמרון כזה או אחר במרפסת קופצת זו או אחרת? לדעתנו, נכון יותר היה לרכז את המאמץ שהושקע דווקא במרחב הציבורי ובתפיסה העירונית של השכונה - שם התכנון והעיצוב נתון פחות לגחמות של אופנות וטכנולוגיה, שם "רמת העיצוב האדריכלי" היתה יכולה לסייע להפוך את השכונה למקום עירוני מצוין לשנים ארוכות.


אין תגובות:

פרסום תגובה